אודות

 שואבה: שמו של היישוב הוא סמלי והסיבה לשמו היא שבעבר עבר במקום קו צינור מים ראש העין-ירושלים.

בראשית מלחמת העצמאות היה על רכס ההר כפר מוסלמי אשר נקרא סריס. כפר זה שימש בסיס ללוחמים הערבים שהטרידו את התחבורה היהודית בדרך לירושלים. תושבי כפר זה ניסו בעיקר לשבש את המעבר לירושלים בימי המצור. תושבי הכפר גם השתלטו על תחנת השאיבה הסמוכה והפסיקו את זרימת המים לירושלים.

לאחר המלחמה הוקמו בתחום הכפר סריס שני ישובים: במעלה ההר – שורש ובשיפוליו – שואבה.

בסמוך למשאבת המים הוקמו מספר מבני מגורים אשר שמשו את עבודת תחנת השאיבה ומשפחותיהם. מבנים אלה שימשו במלחמת השחרור בסיס יציאה לאנשי הפלמ"ח.

ראשית ההתיישבות בשואבה הייתה ב-14.3.50. במקום נוסד כפר עבודה אשר אוכלס על ידי עולים מפרס. את הכפר הקימה הסוכנות היהודית. תושבי הכפר התפרנסו מעבודות ציבוריות בקק"ל ובעיקר מעבודות ייעור והכשרת הקרקע וכן עבודה במחצבה הסמוכה. ניסיון זה לא עלה יפה,  עולי פרס נאחזו בכל זאת בקרקע והיו מוכנים לעבד גם שטחי קרקע ומטעים מוזנחים.

ההתיישבות ככפר עבודה לא הצליחה בעיקר בגלל תמיכה מצומצמת של קק"ל. הכפר ננטש וצריפיו פורקו. בשנת 1957 יושבו בשואבה מספר משפחות מירושלים בבניינים הריקים של בתי המנדט, בקרבת תחנת השאיבה. לאחר שגבר הביקוש למגורים במקום, נבנו בתים נוספים מסביב ובסמוך לתחנת השאיבה והמקום הפך לישוב כפרי לכל דבר.

הישוב חודש כמושב ובתחילה מנה 8 משפחות (בשנת 1957).  לאחר מכן התיישבו בו 31 משפחות נוספות (1959)  [במסגרת פעילות "מן העיר אל הכפר" של הסוכנות היהודית], ומאז נמשכה ההתיישבות הרציפה במקום. עד אמצע שנות השבעים עסקו התושבים  גם בחקלאות, ענפי החקלאות בישוב כללו שטחי מטעים נשירים ולולים, זה נעשה במסגרת האגודה החקלאית. בשנת 1974 הוחלט להשלים בשואבה את בניית המגרשים בהתאם לתוכנית המתאר ולהגיע ל-60 יחידות דיור, לכן, הוספו לישוב 21 משפחות כאשר חלקן היו בני שואבה.

בשנת 1987 החליטה האסיפה הכללית של שואבה להוסיף 60 מגרשים נוספים לישוב, מטרת ההרחבה היתה להקים שכונת בנים ולהזרים דם צעיר אל הישוב, ואכן היום מונה הישוב 120 מגרשים.